שנאת הפסד והרכב האוטונומי

שנאת הפסד

שנאת הפסד (באנגלית: Loss Aversion) בכלכלה ובתורת ההחלטות, מתייחסת לנטייתם החזקה של אנשים להעדיף הימנעות מהפסדים מהשגת רווחים. כלומר, אין כאן סימטריה – אנחנו הרבה יותר שונאים להפסיד מאשר אנחנו אוהבים להרוויח.

מושג זה נובע מתוך "תורת הערך"  (Prospect Theory) שפיתחו שניים מאבות הכלכלה ההתנהגותית פרופ' דניאל כהנמן ופרופ' עמוס טברסקי בשנות ה- 70 של המאה הקודמת (עבודה אשר סתרה רבות מהנחות העבודה של הכלכלנים ועל פיהן אנו פועלים באופן רציונלי בקבלת החלטות כלכליות), ועליה גם זכה פרופ' כהנמן בפרס נובל לכלכלה בשנת 2002.

שונאים להפסיד, נמנעים מרווח

המחקרים של כהנמן וטברסקי ושל אחרים גילו שלא רק שאנשים שונאים להפסיד יותר מאשר הם אוהבים להרוויח. הם גילו כי אנשים כל כך שונאים להפסיד, עד שהם מוכנים ליטול על עצמם סיכונים לא רציונליים בניסיון להימנע מהפסד.

למה זה קורה? במאמר שפורסם ב- ynet בשנת 2011 – שונאים להפסיד, נמנעים מרווח – הכירו את עצמכם על ידי ד"ר טל רוטמן, מציג הכותב את ההטיות הקוגניטיביות השיטתיות שגורמות לאנשים לקבל החלטות לא רציונליות. הטיות אלו הן למעשה קיצורי דרך שהמוח שלנו עושה לצורך קבלת החלטות. קיצורי דרך שמקלים על החשיבה, אבל לעתים המחיר הוא קבלת החלטות מוטעית.

בטור נוסף שלו מ- 2012 למה אנו מעדיפים את השטן שאנחנו מכירים? מרחיב ד"ר טל רוטמן את הנושא ומתייחס למה שהוא קורה "הטיית הסטטוס קוו" – אנשים נוטים להעדיף את המצב הקיים. כך לדוגמה, כאשר לפני כ- 30 שנה עשו שינוי בניו ג'רזי ובפנסילבניה בנושא הביטוח לרכב – יצרו שתי אופציות לבחירה: אופציה יקרה ואופציה זולה. רצה המקרה ובמדינה אחת ברירת המחדל הייתה האופציה היקרה, ובמדינה השנייה ברירת המחדל הייתה האופציה הזולה. לכאורה, הגיוני היה להניח שרוב האנשים בשתי המדינות יבחרו באותה האופציה, על ידי כך שאנשים במדינה שאופציה זו אינה ברירת המחדל שלהם, ישנו באופן אקטיבי את בחירתם. בפועל, רוב האנשים בכל מדינה בחרו להישאר בברירת המחדל, ולא לשנות את המצב הקיים.

לדבריו, כנראה שהמקור הפסיכולוגי להטיית הסטטוס קוו הוא בחשש מפני חרטה עתידית. החלטה לסטות ממצב הדברים הקיים שתתברר בעתיד כמוטעית מעוררת אצלנו חרטה רבה יותר מאשר החלטה מוטעית לשמר את מצב הדברים הקיים. ככל שאי-הוודאות גדולה יותר, ועימה גדל הסיכון לחרטה עתידית, כך מתחזקת הנטייה להימנע מפעולה ולהשאיר את הדברים כפי שהם.

האם שנאת הפסד והטיית הסטטוס קוו מהווים מחסום פסיכולוגי לרכב האוטונומי? 

בכתבה של יהלי אדמתי בעיתון כלכליסט, על "חמש ההשפעות הראשונות של הרכב האוטונומי על חיינו", מציינת הכותבת שעל על פי ארגון הבריאות העולמי, בכל שנה נהרגים בתאונות דרכים מעל ל-1.3 מיליון איש. על כל הרוג מגיעים לבתי החולים כ- 8 פצועים וכ- 100 אנשים שהיו מעורבים בעקיפין בתאונה.

המשמעות היא שכ- 3,500 אנשים נהרגים בממוצע ביום ברחבי העולם, וההערכה היא שכ- 90-96% מהתאונות נגרמות בגלל טעויות אנוש. כלומר כ- 3,300 אנשים נהרגים בגלל הגורם האנושי. ההנחה היא שברכב אוטונומי אחוז התאונות יירד עקב כך בצורה משמעותית, אם כי יהיה מוגזם לצפות לאפס תאונות. סביר להניח שיהיו תאונות בגלל כשלי תוכנה, סנסורים, תקשורת וכדומה.

לכאורה, ישנו פוטנציאל רווח של ירידה של מעל 3,000 הרוגים ביום במידה וכל הרכבים יהיו אוטונומיים. קבלת החלטות רציונלית הייתה אמורה לדחוף בכל הכוח לפיתוח ושימוש ברכבים אוטונומיים, תוך הסדרת הרגולציה בנושא.
אבל, כבר הבנו שאנשים לא מקבלים החלטות מתוך חשיבה רציונלית. במונחים של תורת הערך, מספר ההרוגים ביום בתאונות דרכים הוא המצב הקיים. שינוי המצב הקיים על ידי הכנסת רכב אוטונומי נשקלת על פי התיאוריה במונחים של רווח והפסד לטווח הקצר תוך שנאת סיכון. ומכיוון שמדובר בתחום עם אי ודאות גדולה, החשש מפני חרטה עתידית מוביל לרצון לשמור על המצב הקיים המוכר ולא להסתכן במצב שייתכן ויהיה קטסטרופלי יותר.

האם הרכב האוטונומי מהווה סיכון?

בשנתיים האחרונות רוב יצרני הרכב הגדולים בעולם הכריזו על 2021 כשנה שבה יעלו רכבים אוטונומיים בצורה מסחרית על הכביש. אבל על פי הכתבה מה- 3.10.19 -The Self-Driving Car Timeline – Predictions from the Top 11 Global Automakers, עולה שלפחות חלק מן היצרנים מנמיכים את רף הציפיות ודוחים את היעד הצפוי במספר שנים, כאשר מורכבות נושא ה- AI והשפעתו על רמת בטיחות הרכב מהווה שיקול משמעותי בכך.

אם לצטט מתוך הכתבה –
This challenge is compounded for AI use-cases that involve people’s lives. Healthcare, for example, is unlikely to see widespread AI adoption in the coming years due to what’s at stake if, for instance, a machine learning-based software for diagnostics misdiagnoses someone. The same goes for self-driving cars. A self-driving car has already been involved in the deaths of five people since 2016.

חמשת ההרוגים בתאונות שמעורב בהם רכב אוטונומי מהווים מבחינת אנשים רבים הצדקה לדחיית הנושא עד להגעה לביטחון מלא במערכות. במיוחד מוזכרת בכתבות השונות הולכת הרגל איילין הרצברג שנהרגה ב- 18 למרץ 2018 על ידי רכב ניסוי אוטונומי של חברת אובר.

במונחי "תורת הערך", חמשת ההרוגים מהווים את הסיכון, או את ההפסד. (יהיו גם מי שיגידו שאם חמישה נהרגו על ידי מספר מועט של רכבים אוטונומיים, אז ריבוי רכבים אוטונומיים צפוי מן הסתם לעלות במספר רב יותר של הרוגים. לא ניכנס כאן לדיון סביב נושא זה, אלא נציין רק שזאת הטיה קוגניטיבית נוספת שמתייחסת רק למספר הרכבים ולא למספר המיילים של רכב ביחס למספר ההרוגים או התאונות שלו).

יש סיכונים ברכב אוטונומי

אין ספק שקיימים סיכונים ידועים ובלתי ידועים בכניסת רכבים אוטונומיים לכבישים. אך קיימת הסתברות לא רעה שמספר הרוגים יירד עם הזמן, ככל שתשתפר הטכנולוגיה ויצטבר ניסיון. זהו הרווח.

ניתן לדוגמה להסתכל על עולם התעופה החל מלפני 100 שנים ולראות את ההתפתחות שלו. בתחילת הדרך היו תאונות רבות (כאנקדוטה אציין, שמספר הטייסים האמריקאים שנהרגו במלחמת העולם השנייה באוקיינוס השקט בתאונות טיסה היה גבוה ממספרם של אלו שנהרגו בקרבות עם היפנים). עם הזמן ושיפור הטכנולוגיה, הפכו המטוסים לכלי תחבורה שאין לו תחליף, שהסיכוי להיפגע בו נמוך בהרבה מאשר בתאונות דרכים.

לקבל החלטות מתוך רציונליות ולטווח הארוך

ומה אם היינו יודעים שאפשר לרדת ל- 1,000 הרוגים בשנה? או ל- 1,500 הרוגים בשנה?

כיום, כאשר יש לא מעט רכבים בדרגת אוטונומיות 2, אנו כבר רואים ירידה בתאונות קלות, נזקי פחחות ועוד כתוצאה מעזרים כגון שמירת נתיב, שמירת מרחק אוטומטית בנסיעה בפקק, לקיחת שליטה מהנהג וכדומה.

היתרון של הבנתנו את ההטיות המתבצעות בקבלת החלטות כמו "שנאת הסיכון" או "הטיית הסטטוס קוו", הוא היכולת להתמודד עם הטיות אלו. הרי לא ריאלי להמתין שרכב אוטונומי יבטיח אפס הרוגים לפני שילובו בכביש, כאשר אנו יודעים שיש לו פוטנציאל של רווח – להתחיל ולהפחית את מספר ההרוגים והפצועים גם כאשר הוא איננו מושלם.

תפקיד הרשויות הרלוונטיות שאחראיות על הרגולציה לראות את התמונה השלמה, להבין את המכשולים (כולל הפסיכולוגיים) שמונעים התאמות רגולציה לעידן הרכב האוטונומי, לבחור ברווח על פני שנאת הפסד ולעזור לצאת מהסטטוס קוו על ידי מתן רוח גבית ליצרני הרכב שמושפעים, ובצדק, מדעת הקהל לגבי המוצרים שלהם.

כתוב/כתבי תגובה